תמיד שואלים אותי, וזו הזדמנות לנסות לענות.
אני חושבת שלאדם אין מוח אחד, או אני אחד קבוע, אלא הרבה חלקי-אני, או בשפה שלי- מוחות.
מוח אחד, חשוב והכרחי להישרדות ותיפקוד, מוקדש לאורחות החיים, ללולאה המשונה הזאת של קימה בבוקר, עבודה, משפחה, תחביב, אכילה, ניקיון וללכת לישון. החלק הזה הוא עתיק וחזק, ורוב הזמן הוא בכלל עובד על סוג של טייס אוטומטי.
מוח/חלק נוסף אחראי על קשרים, יחסים, חיבורים. הוא נקשר ונפרד, נושא ונותן, לעיתים מצליח להתחבר, לעיתים מתאכזב ונפרד.
עוד מוח אחראי על חלימה ותקווה. החלק הזה, אצל חלק מאיתנו, מאוד מפותח ורץ מהר, לא משאיר הרבה מקום לנוכחות ברגע הזה.
עוד ועוד חלקים. נסו לשבת ולמפות אותם. עצמו עיניים ותפגשו אותם: בדקו כמה הם וכמה מקום לוקח כל אחד.
ככל שנצליח לפתח יותר חלקים ולהעניק להם תשומת לב ראויה, כך נהיה עשירים יותר, פוריים, סקרניים, מתעניינים. זוהי השראה ואם מקשיבים לה שומעים טפטוף של רעיונות, שעשוי להפוך לגשם שוטף, ככל שנתאמן בעצירה והקשבה.
המעבר בין החלקים, ככל שהוא זורם וחלק ונעים, כך נהיה רגועים, ונרגיש מחוברים לעצמינו ולרעיונות שנולדים בנו. זו הרמוניה. זוהי יצירתיות.
החלק הכי גבוה שלנו הוא שקוף, זהו האני הצופה, המתבונן, והוא סורק את המבנה הפנימי שלנו, קופץ ממוח למוח, סורק את החשיבה ומגיע לתובנות.
כאשר המעבר מחוספס אנחנו בתזזית בלתי אפשרית, קקפונית ופרועה. זו עלולה להיות חוויה מאוד צורמת וקשה.
כשאומרים שאמנים הם לפעמים משוגעים אני חושבת שמתכוונים לזה, לשפע הזה, המרשים, השופע, שעלול לפעמים לאבד כיוון.
ואז, במקום שהיצירתיות תוביל לחדשנות, משמעות, נגיעה בנשגב, היא עלולה להיות גרועה, ואפילו מסוכנת.
אולי בגלל זה הרבה אנשים נמנעים מהמקום הצופה וההכרות עם כל החלקים. הם שמים לעצמם תמרור "אין כניסה" ונמנעים מארצות האי-גיון.
מי שמוכן לוותר על התמרור ולקחת סיכון, ללכת על חבל דק, על סף תהום, צמוד לגבול בין שפיות ושיגעון. זה שביל צר מאוד, פחד אלוהים ישמור, אבל ההליכה בו שווה מיליונים. לא מליונים של כספים, מיליונים של מחשבות, רגשות, תעצומות נפש, רוחות גבוהות, אמיתות פשוטות, שמחה עמוקה וצלולה ונשגבת.
אם נרצה – אנחנו גם וגם. לא או או. יש בנו המון חלקים, אולי אינסוף. אל לנו להזדהות עם אף חלק לגמרי. הם משתנים, נעים, חולפים, פושטים ולובשים צורות וגוונים.
החוכמה היא לנוע ולהרשות לעצמנו להיות הרבה דברים, בלי תמרורים, כאשר החלק הצופה מספק לנו עוגן ומשענת.
אני גם ילדה שצריכה שיראו אותה, ינחמו אותה ויגנו עליה וגם אמא גדולה, מעניקה ומטפחת.
יש קצוות, אבל אלו רק שתי נקודות ברצף של אינסוף. רוב החלקים מתקיימים וקורים באמצע. בין לבין. בתווך.
משם באים הרעיונות, משם הם נולדים.
והנה מיפוי חלקי.
החלק הסובל, המתלונן והחלק השמח בחלקו.
החלק הוותרן-פשרן (לעיתים אף קורבן), והחלק העיקש, הראוי.
החלק הצופה רעות והחלק המקווה לטוב.
החלק הכפוף והחלק הזקוף.
החלק המתחבט והמתחרט והחלק הבטוח.
החלק הלחוץ והחלק הרגוע.
החלק הדואג-חרד-נבהל רוצה לשלוט בהכל, והחלק שיודע שהכל בסדר או שלפחות מה שיהיה יהיה, וזה בסדר (החלק שמקבל שהמציאות היא בדיוק כפי שהינה)
החלק האמפטי-אכפתי והחלק האנוכי, אדיש, אפילו אנוכי.
החלק הריאליסטי והחלק המיסטי.
החלק הפראי והחלק המנומס וה"בסדר".
החלק העירני (עד כדי עוררות יתר) והחלק הרדום (עד כדי עילפון).
החלק הגאה והחלק המתבייש, שחש כישלון.
החלק האוהב והחלק המתעב.
החלק החברי והחלק הלבדי.
החלק העצבני והחלק הסובלני.
החלק הרגשי והחלק השכלי.
בכוונה השארתי את הנתח הגדול הזה לסוף.
ומעל כולם, מרחף האני האמיתי, השקוף, הבלתי מאופיין – השלם והצופה. זה שלא לגמרי כאן ולכן לא ימות לעולם.