הרבה דברים אני עושה "על הדרך" או "תוך כדי".
ככה אני לומדת, כותבת, צופה בטלויזיה, קוראת, מדברת, אוכלת, מקשיבה להרצאות ומוסיקה. בו-זמנית.
לפעמים אני אפילו רצה על ההליכון בחדר הכושר, תוך כדי שינה. בחיי. ממש עוצמת עיניים ומנמנמת, והרגליים רצות.
אין לי הסבר לנטייה המשונה הזאת, לעשות דברים במהירות ובמקביל. חוץ מאשר העובדה שיש לי עוררות-יתר, פיצול קשב והיפר אקטיביות.
זה נשמע כמו מחלה או הפרעה, אבל מצד שני זו גם ברכה. הסיפוק, ההקלה והרווחה בקו הסיום שווים את המאמץ.
ואף על פי כן! מידי פעם חשוב לעצור לרגע. לקחת הפסקה מהריצה האינטנסיבית, ולהתבונן מהצד, מרחוק, או מלמעלה ממבט הציפור, בתהליך המסועף הרב-מימדי.
לפני שבוע נעזרתי ביועצת עסקית הוליסטית אחת מצויינת, כדי לשפוך אור על התהליך שאני עושה עם "עולמות-פרא".
היועצת-גחלילית ביקשה ממני לעצור לרגע ולהתבונן במה שעולה מתת המודע שלי כשאני חושבת על העסק שלי ועל היצירות שלי.
עצמתי עיניים והתבוננתי פנימה. עלתה בי מטאפורה של טווס. לא טווסה אפרורית וצנועה. טווס כזה שוויצר, עם מניפת הנוצות והדאווין.
היצירות שלי הצטיירו בעיני רוחי כחיות פרא משוחררות, אמיתיות, דוהרות ומתפרעות בחייתיות אותנטית וטבעית. אבל העסק, בניגוד אליהן, מהונדס, רובוטי. טווס ביוני.
"מה את מרגישה כלפיו?" שאלה היועצת.
"רתיעה." התוודיתי.
"למה?" שאלה.
"אולי כי הוא לא אמיתי!"
"אני לא פחות חייתי מהן" הטווס פתח את מקורו ואמר.
"סליחה, לא התכוונתי לפגוע."
הוא סלח.
"גם אני סוג של יצירה שלך."
"אתה צודק."
שמתי לב שהוא כלוא בכלוב ומיד שחררתי אותו.
הוא הודה לי, ואני הודיתי ביני לבין עצמי שהוא נראה לי מסוכן. לא צפוי.
"אין לך ממה לחשוש" הוא קרא את מחשבותיי. "מה הבעיה שלך איתי בעצם?"
"לימדו אותי להצניע לכת; אני רואה ביצירה דבר אינטימי." ניסיתי להסביר. " ואתה כל כך מוחצן, חשוף וקולני."
"את מבינה את הדיסוננס" הוא לא טרח לשים סימן שאלה.
הבנתי. יצירה צריכה במה, וקהל. ציור צריך עיניים רואות ומוסיקה צריכה אזניים שומעות. אין מה לעשות, זה חלק מהעניין. ספר צריך קוראים. לאמנות יש מהות דיאלוגית.
"אני אמנם לא יצירת אמנות, אבל אני אני כן אותנטי. בדרכי." הוא התרגש כל כך, צעק ופרש את נוצותיו האדירות כמניפה.
"ממה אתה כל כך מתרגש?"
"מעצמי. מימך. מאמנות. מהעולם. מהקיום."
"מהכל, בקיצור. כיף לך."
"את לא מתרגשת מכלום?"
שתקתי. נאנחתי.
"את בכלל לא מתרגשת? אף פעם?"
"אני כן, מהרבה דברים, אבל בשקט."
"למה?"
"לא נעים לי. אני חוששת."
"שמה?"
"שיקנאו, שישפטו, שירכלו, שיגלו את הבינונית שלי."
"את עושה דברים מרגשים ולא מרשה לעצמך להרגיש. זה כל כך טפשי ועצוב. למי אכפת מה יחשבו או יגידו? פשוט תרשי לעצמך לאהוב. הרי בשביל זה אנחנו פה. זה כתוב באחד הקלפים שלך. תתחילי להקשיב לעצמך."
"אתה צודק. אני-"
ואז נכנסה הבהלה. היא נראתה כמו אנטילופה רדופה, מסורבלת, רצה בטרוף וכמעט נופלת.
"ממה את מפחדת?" שאלתי. הצצתי מי רודף אחריה ולא ראיתי כלום.
"כל הפרטים! המשימות! האחריות! המאמצים! הטכניות! הבירוקרטיה! הביקורת! הקנאה! קוצר הזמן! התנגדויות!"
"כן, יש פה השקעה עצומה" הסכמתי איתה.
הטווס נאנח. הגחלילית שלחה את האנטילופה המסכנה לנוח על ערסל שהתנדנד ריק ברוח.
היא הביטה אל תוך עיניי ודברה היישר אל ליבי. "להשקיע בעסק שלך זה להשקיע בעצמך, את מבינה? זה חלק מההגשמה והייעוד שלך."
הלכתי להאכיל את הטווס. שאר החיות הגיעו גם. בסופו של דבר, אני מבינה שכולן חלק מאותו העדר. והעדר הוא שלי. אני הרועה.
מרגש? נעים?
עדיין לא, אבל אני בדרך.