קפצתי לבית הדפוס הקטן בעיר הקטנה שלי, כדי להזמין 100 ספרוני צביעה חדשים ו50 ערכות קלפים.
אחרי שהמנהלת פתרה חיש קל את כל הפרטים הטכניים זכיתי בשיעור קבלה. ככה זה, מחפשים אתונות ומוצאים מלוכה.
קבלה של כל החלקים שמרכיבים את השלם, גם החלקים הפחות נעימים.
קבלת התפיסה שכל מה שקורה בעולם משתקף בפנים. כל מה שאנו פוגשים – מתקיים בנו.
קבלת התובנה שגדילת פיזית של העסק דורשת גדילה שלי, רוחנית ונפשית.
העסק קטן. זעיר זעירון. המחסן גם הוא קטן. אי אפשר להדפיס בלי למכור. להוציא בלי להכניס. זה לא כלכלי ולא הגיוני.
למה קטונתי? יש עשר סיבות
1. העובדה שהתחלתי מאפס. יש שלבים לעבור מ0 ל10. דבקה בי התחושה שאני בתחילת הדרך.
2. הנטייה הטבעית שלי לביישנות ומבוכה. חיבה למחבואים, למאחורי הקלעים. יש שיאמרו "פחד במה". יש שיאמרו חרדה.
3. התחושה ש"לא מגיע לי". למה מי אני.
4. החשש שמא אינני טובה ואיכותית מספיק. בינונית.
5. הפחד מכשלון. לא נעים להיות תלויה בעסק מקרטע, כמו שורדת על רפסודה בלב ים סוער.
6. הפחד מהצלחה. להצליח משמע חס וחלילה לעורר קנאה. לא יפה להתרברב, משוויץ יוצא מיץ.
7. טכנופוביה. כל הרשתות האלה…
8. קוצר זמן ועייפות, בגלל שפע מחוייבויות ואחריויות.
9. אני אמנית, רוצה ליצור, לא לסחור. תחושת היעוד.
10. תחושה שכל העסק הזה פשוט גדול עליי.
תקרת הזכוכית שלי.
לנפץ אותה משמע לנפץ חלקים בעצמי: זהויות, נטיות, אמונות ופחדים.
להזדקף ולהתרומם לאחר ניפוץ תקרת הזכוכית של עצמי – משמע לצאת מאזור הנוחות המוכר אל מרחבים חדשים. לנשום אוויר חדש, לשנות קצב, למתוח את השרירים המקוצרים, המכווצים. אאוץ'.
מה שמכאיב זה לא שברי הזכוכית, אלא החזרה לגודל הטבעי שלנו אחרי שהיינו מכופפים ומקופלים.
תקרת הזכוכית היא רק דימוי. אפשר להגיד את זה במילים ישירות: הכל עניין של גמישות פסיכולוגית. זה המפתח. זה הסוד.
בתקופת הילדות אנחנו גמישים מטבעינו, כל הזמן לומדים ועושים דברים חדשים, בקלילות ובשמחה, דרך משחקים וצחוק וחדווה. בגיל ההתבגרות יש לנו המון אנרגיות ויכולות, ואנחנו עוברים המון שינויים, אבל זה כבר נכפה עלינו, יחד עם סרבול, קונפליקטים, תהיות, התנגשויות וחצ'קונים. חוסר שליטה וחוסר פרופורציות בכל הרבדים. כשאנחנו מבוגרים אנחנו וככל שאנחנו מתבגרים, החיים מכבידים עלינו. עול האחריות. תאים כבר פחות מתחדשים. עייפות החומר. אנחנו הולכים ונעשים נוקשים ואיטיים.
זה לא אומר לחדול! זה רק אומר שצריך יותר להתאמץ, להיזכר, להתאמן.
עדיין יש בתוכי ילדה צוהלת ומדלגת. עדיין יש בי מתבגרת חזקה וזועמת. יש בי עלמה שרוצה להציל עולמות.
יש בי הכל, כי הכל אחד.