המלחמה מתחוללת כבר יותר משנה.
חלק מאיתנו נחטפו לעזה, חלק נרצחו, חלק נפצעו, חלק נשרטו, חלק ברחו או התחבאו עד שניצלו.
חלק איבדו את היקרים להם מכל, וחלק נמצאים במעגלים יותר רחוקים.
חלק עמוק בטראומה, חלק התקדמו שלב והם כבר בפוסט.
חלק עונדים סיכה או דיסקית, אוספים צמידים צהובים וחלק מקעקעים על גופם תאריכים ומילים.
שלא נשכח.
כאילו שאפשר לשכוח.
המלחמה הזאת צרובה בנו כל כך חזק ועמוק, יותר מכל קעקוע.
כמה אובדן וסבל, כמה חוסר וודאות וחוסר אונים.
הטילים וכלי הטיס העוינים. ההתרעות והאזעקות.
הפחד והחרדה. הלחץ והסיוטים.
החשש מפיגועים והחשש לפגוע בחפים מפשע.
כל שהותרו לפרסום.
התחושה הקשה שיש מי שמנצל את המצב נגדנו.
התובנה שאמנם אחים אנחנו, אבל יש גם חשש אמיתי ממלחמת אחים.
ההבנה שמישהו סימן עלינו מטרה. שוב.
תחושה של סכנה. אנטילופה רדופה בסוואנה.
רוצי! ברחי! אין לאן…
התחבאי! הסתתרי! אין איפה…
החזיקי חזק! כמה אפשר?…
שלל מילים וביטויים שלפתע נשמעים הגיוניים: קמים עלינו להשמידנו, עם נרדף, פחד מוות, סכנה קיומית, שואה.
מנגד – שלל מילים שהיו סתמיות, והפכו באחת לטריגר נורא ואיום: מיגונית, ידית, שער צהוב, צבע אדום, מסיבת טבע.
זו מלחמה איומה. איומה שאין מילים.
המוח מנסה לברוח, מתפתל, מחפש מפלט, נס על נפשו.
אולי יש כאלו שעולה בידם לברוח. אצלי זה לא עובד.
עפרה חזה שרה: "ניסינו לברוח, ניסינו לשכוח, ולא יכולנו לעזוב"
לא לחו"ל, לא לטיול, לא לספר טוב או פינוק.
כלום לא עובד. מנגנון ההכחשה קרס, ואיתו מנגנון ההדחקה.
ובכל זאת, יש מה לעשות.
לטפל.
לפחות להתחיל לטפל בפצעים שניתן לטפל בהם, אפילו שיש גם חתכים עמוקים ומזוהמים שעוד מחכים.
להדליק עששית אור קטנה באפילה הגדולה.
לנסות לעזור, בחמלה, לעצמינו ולאחרים. לקום מעפר, לאט לאט. להתנער. להתאמן שוב בלנשום.
לצייר, לחבר מילים, לאסוף טכניקות של הרפיה, הרגעה, נשימה ואיזון.
קלפי-פרא עזרה-ראשונה-לנפש הגיעו כך, כזהרורי אור מתוך חושך גדול, של חוסר אונים וחולשה.
מתוך הצורך ובשביל הצורך- להיזכר במה שטוב, ראוי ומנחם.
מתוך הצורך ובשביל הצורך- להיזכר בלמה, בשביל מה ואיך.
מתוך הצורך ובשביל הצורך- ללמוד מחדש לנשום, לישון, ללכת, לקוות ולהאמין.
מתוך הצורך ובשביל הצורך- לצאת מהקיפאון המדכא עד תהום.
מתוך ההבנה ובשביל ההבנה- שיש לנו מה לעשות.
מתוך הכאב והקושי – הם נבעו מבפנים החוצה.
הקלפים התגבשו, הצטיירו, לבשו צורה, ואז, כשהיו מוכנים להדפסה והפצה – דווקא אז קפאתי.
מפחד, מאימה, מייאוש ומצוקה.
הרי המלחמה עדיין לא נגמרה. החטופים עוד חטופים, המפונים עוד מפונים. האזעקות מייללות, חיילים נפצעים ונופלים, טראומה על טראומה על טראומה.
בסוף המלחמה תיגמר, כמו שהאביב מגיע אחרי החורף. הקרח יימס.
ובינתיים, דווקא עכשיו, באפילה ובקור – זה המעט שיש לי לעשות.
המעט שיש לי לתת
בשביל כל מי שיצטרך
קלפי-פרא עזרה-ראשונה-לנפש יוצאים לדרך
בתקווה שירפאו כמה לבבות, ירגיעו כמה נפשות, ישחררו כמה חסימות, ינחמו כמה נשמות, יביאו חמלה, רווחה, מזור ושלווה.
בתקווה שיעזרו, לאחרים כמו שעזרו לי: לנשום עמוק, לחבר ולהיזכר, להתחיל תנועה של החלמה.