כבר לפחות שנה שאנחנו בתוך מלחמה וחושך.
חלק מאיתנו חטוף בעזה, חלק נרצח, חלק נפצע, חלק נשרט, חלק נפגע.

חלק מאיתנו בטראומה, חלק התקדמו שלב והם כבר בפוסט.

חלק עונדים סיכה וחלק דיסקית (בחיים לא חשבתי שאענוד סיכה או דסקית).

חלק אוספים צמידים צהובים וחלק מקעקעים על גופם תאריכים ומילים.

שלא נשכח.

כאילו שאפשר לשכוח סיוט כל כך גדול.

המלחמה הזאת צרובה בנו כל כך חזק ועמוק,

אפילו לפני הטילים וכלי הטיס העוינים וההתרעות והאזעקות.

והחשש מפיגועים, והחשש לפגוע בחפים מפשע,

והתחושה שיש מי שמנצל את המצב לטובתו ונגדנו, והאשמה, וההאשמה.

התחושה שאמנם אחים אנחנו, אבל יש גם חשש אמיתי ממלחמת אחים.

התחושה שמישהו סימן עלינו מטרה.

הרבה מטרות. רוצו! תברחו! אין לאן… תתחבאו! תסתתרו! אין איפה… תחזיקו חזק! כמה אפשר?…

שלל המילים והביטויים שלפתע נשמעים הגיוניים: קמים עלינו להשמידנו, עם נרדף, פחד מוות, סכנה קיומית, שואה.

מנגד – שלל המילים שהיו סתמיות, והפכו באחת לטריגרים נוראיים: מיגונית, ידית, שער צהוב, מסיבה.

זו באמת מלחמה איומה. איומה.

המוח שלי ניסה לברוח, התפתל וחיפש, כמו פליט מלחמה שנס על נפשו. לא כמו. אבל כמו שעפרה חזה שרה: "ניסינו לברוח, ניסינו לשכוח, לא הצלחנו לעזוב"

לא לחו"ל, לא לטיול, לא לאסקפיזם מסוג ספא. כלום לא עובד. מנגנון ההכחשה קרס, ואיתו מנגנון ההדחקה.

מה נותר?

נותר לטפל. לפחות להתחיל לטפל בפצעים שניתן לטפל בהם, אפילו שיש גם חתכים עמוקים ומזוהמים שעוד מחכים.

נותר להדליק אור קטנטן באפילה הגדולה.

נותר לנסות לעזור, בחמלה, לעצמינו ולאחרים. לקום מעפר. להחזיר חוסן, לאט לאט. להתאמן שוב בלנשום.

קלפי-פרא עזרה-ראשונה-לנפש הגיעו לעולם בדיוק כך, כזהרורי אור בתוך החושך הגדול, של חוסר האונים והחולשה.

מתוך הצורך להיזכר במה שטוב וראוי ומנחם. להיזכר למה ובשביל מה ואיך.

מתוך הצורך ללמוד מחדש של לנשום, לישון, ללכת, לקוות ולהאמין.

מתוך הצורך לצאת מהקיפאון המדכא.

מתוך ההבנה ששרדנו, לא מתנו, מי שכאן – כאן, ויש לנו הרבה מה לעשות.

הקלפים נוצרו באייפד די מהר אחרי 7.10, תוך חודשים ספורים. הם נבעו בטבעיות מתוך הכאב והקושי, מתוך הצורך. הם התגבשו, הצטיירו, לבשו צורה, ואז, כשהיו מוכנים להדפסה והפצה – דווקא אז קפאתי.

למה?

כנראה מפחד, מאימה, מייאוש ומצוקה.

היתה באוויר תחושה שהמלחמה רק הולכת ומתעצמת, הולכת ומסתבכת, הולכת ומחמירה.

שאלתי את עצמי: מה הקשר קלפים עכשיו?

ואחרי קיפאון ממושך הגיעה התובנה

שדווקא עכשיו

זה מה שיש לי לתת לעולם

וזהו זה

בשבילי

בשביל מי שירצה ויבקש

קלפי-פרא עזרה ראשונה לנפש יוצאים לדרך

הם יודפסו במהלך הימים הקרובים ויישלחו למי שיזמינו אותם

בתקווה שירפאו כמה לבבות, ירגיעו כמה נפשות, ינחמו כמה נשמות, יביאו איתם חמלה, רווחה ושלווה.

שיעזרו לנשום, להיזכר, לזוז, להניע, לחבר, להתחיל להחלים.